Dangerous Art
העבודות הרב-תחומיות של יפמן מאתגרות הגדרות נורמטיביות של אחרות ובוחנות את האופן שבו טראומות אישיות וקולקטיביות מעצבות זהויות טבועות. הוא עושה זאת על ידי טרנספורמציה של מיתוסים ומקורות אחרים ויצירת עולמות פנטסטיים המאוכלסים בגיבורי תרבות אלטרנטיביים מעורפלים. יפמן משתמש במגוון רחב של מדיומים כדי לבחון את הפוטנציאל החבוי בחריגים ולהתמודד עם נושאים הנחשבים לטאבו בחברה הישראלית, כמו מוות, פורנוגרפיה ושואה. עבודותיו מדגימות את עיסוקו בזהותו המגדרית הייחודית ומבקשות לערער על נורמות חברתיות. לפעמים הוא אפילו מסתיר את זהותו שלו מאחורי מאמצים משותפים, כמו במקרה של שיתופי הפעולה שלו עם קולקטיב קוצ"ינטה והאמן דב אור נר.
קולקטיב קוצ'ינטה (סרוגה בטיגרינה) הוקם במטרה לסייע לנשים אפריקאיות, ניצולי מחנות העינויים בסיני. נשים אלו נלכדו במסעם לישראל והוחזקו במשך חודשים ארוכים במדבר סיני על ידי מבריחים בדואים. הם היו נתונים לעינויים והתעללות קשים, עד ששולם דמי הכופר עבור שחרורם. כדי להתפרנס, וכדרך לריפוי מהטראומות שלהם, הם יוצרים ומוכרים סלים אפריקאיים מסורתיים. גם יפמן וגם חברי הקולקטיב מתגוררים בדרום תל אביב וחולקים אהבה לסריגה. האמנית משתמשת בעבודות יד מסורתיות, בעיקר סריגה, כשיטת התמודדות עם טראומות. באופן דומה, הפרויקט מציע לנשים הזדמנות לבטא את סיפוריהן הכואבים באמצעות סריגה. הפרויקט עוזר להם ליישב את זיכרונותיהם ממולדתם בניגוד לזהותם הנוכחית ומתמקד בתהליך ההסתגלות למציאות החיים המורכבת בישראל. החזרתיות של הסריגה עוזרת להתמודד עם המתח הקיומי הזה.
בשיתוף פעולה נוסף יצרו יפמן והאמן המבוסס דב אור נר פרויקט מבוסס וידאו. בסרט נראה אור נר משחק את אדולף היטלר, בעוד יפמן מגלמת את פנלופה, אישה שחורה חובשת כובע סרוג בצורת שן זהב, הדומה לנרתיק. הם צועדים כמו פנטומים, יד ביד, מבקרים באתרים שונים בקיבוץ יד מרדכי: אנדרטת מרדכי אנילביץ', גני ילדים משוריינים, מוזיאון "משואה לתקומה", בית העלמין הצבאי ועוד.
אור נר, ניצול שואה שהוריו מתו באושוויץ, המציא את עצמו מחדש בשם Bad RenRo - שמו מאוית לאחור. פרסונה זו מאפשרת לו ללהק את היטלר ואת עצמו כגיבורים של דרמה סוריאליסטית-פורנוגרפית המהרהרת באפשרות המצמררת של הקורבן להפוך למבצע. את התערוכה משלימים תמונות סטילס ואביזרים מהסרט. יפמן, האמן הצעיר, לוקח את עשרות שנות העשייה הרדיקלית של אור נר הלאה.
בהצגה של שני הפרויקטים זה לצד זה, מדגיש יפמן את חשיבותה של תנועת הפליטים של ימינו ואת תפקידה לפרוש את האחיזה ההדוקה שמחזיק מיתוס השואה והתקומה בחברה הישראלית. פליטים אפריקאים מייצגים מודעות היסטורית חדשה, המציעים הצצה לעתיד שחורג ממדינות הלאום והדרתן הרת אסון של אנשים שאינם אזרחים, במיוחד כשמדובר בנשים.
הפילוסוף ג"ורג'יו אגמבן טען כי "רק בעולם שבו [...] האזרח היה מסוגל לזהות את הפליט שהוא או היא - רק בעולם כזה ניתן לחשוב על ההישרדות הפוליטית של המין האנושי כיום". זוהי תפיסה משחררת, כזו שממיסה את ההבחנה בין אזרח לפליט ומכירה בטבעו הנעקר של העצמי.
בניגוד לדוקטרינות של הפרדה חברתית ופוליטית, יפמן מציע "יחסים של חוץ הדדי". כך מתכנסות יצירותיהם של יפמן, אור נר וקוצ'ינטה אל מעבר לגבולות המוכר ליצירת מציאות אוניברסלית חדשה.
